מסלול מעניין ולא שגרתי עברה ד"ר מירב סדי-נקר: מדוקטורט בסוציולוגיה באוניברסיטת UCLA היוקרתית לפרס הספרותי ע"ש ספיר – לא פחות יוקרתי – הדרך אותה עברה אינה מובנת מאליה.


כיצד עשית זאת? הרי מי שמצליח באקדמיה – לא עובר בקלות לספרות...

"נולדתי באור יהודה, שבשנות ילדותי הייתה עוד הייתה עיירת פתוח במלוא מובן המילה. למדתי בבית הספר התיכון בעיר ולאחר מכן שירתי בצבא בנח"ל. הדרך לאקדמיה הייתה מאתגרת ומלאה בציפיות כי הייתי הראשונה במשפחתי שהחליטה ללכת ללימודים אקדמיים. את התואר הראשון והשני השלמתי באוניברסיטת תל אביב בראשית שנות ה-90. את התואר הראשון סיימתי בסוציולוגיה ויעוץ חינוכי והתואר השני בסוציולוגיה. ככל הנראה הצלחתי בתחום כי בשנת 2000 התקבלתי לאוניברסיטת UCLA  ונסעתי לארה"ב עם בעל וילד (שנולד שם). רק בהיותי דוקטורנטית נחשפתי לאייסף ולמרבית השמחה קיבלתי מלגה אשר ביחד עם עבודה כעוזרת הוראה ומתרגלת הבטיחו את קיומנו שם.

למדתי לדוקטורט, שבע שנים, לימודים לא קלים, עסקתי הרבה בכתיבה אקדמית, עברתי את כל השלבים בדרך למשרה אקדמית וככל שהתקדמתי כך הרגשתי בתוכי חור גדול.  הרגשתי שהוכחתי את עצמי, קיימתי הבטחה שהבטחתי לעצמי, אבל ליוותה אותי הרגשה של 'הנה, אני כאן, נו, אז מה?' בתחילת הדרך, הלימודים היו מבחינתי 'המפתח לגאולה' והנה... אין גאולה... חשתי ניכור בעולם האקדמי והכתיבה האקדמית, גרמה לי תחושת בידוד, כתיבה חסרת עונג. בכתיבה המדעית צריך לכתוב 'בקופסאות' ומבחינתי היה בה משהו צר ואינו מספק.


בסוף הדוקטורט שבת לארץ?

"אכן כן, אבל ידעתי שאוניברסיטה אינה בהכרח המקום הנכון מבחינתי והרגשתי רצון להחליף מסגרת. מצאתי משרת הוראה במכללת בית ברל בבית הספר לחברה וממשל ואני מרגישה כאן במקום הנכון, היא אומרת".


אז בכל זאת, איך הגעת לכתיבה ספרותית?

"זה סיפור מצחיק אבל לפעמים הדברים המצחיקים והמטופשים גורמים לשינויים בלתי צפויים. לפני החזרה לארץ בסוף הדוקטורט ישבתי בבית קפה בלוס אנג'לס. לא רחוק ממני ישבה אישה שדברה בטלפון בעברית, שיחה אינטימית כזאת. רציתי להיות הוגנת, כי לא רציתי לגרום לה אי נוחות ואמרתי לה שאני מבינה עברית. היא סיימה, התיישבה לידי והתחלנו בשיחה גלויה 'כמו שני זרים על הבר' בלי מעצורים או פחד משיפוט. סיפרתי לה שאני בצומת דרכים – שיש בי רצון לעשות משהו יותר יצירתי אבל אין לי מושג מה. ואז היא המליצה על ספר בשם The Artist Way שהוא בעצם מאותם ספרים אמריקאים מה סוג של 'How to…' מדריך ללימוד כל מיני דברים חשובים בעשר דקות. וכמה מוזר... הספר הדי מטופש שדיבר על  'מסע אל תוך עצמך בעשרה שלבים' גרם לי לתפנית בחיים. מעולם לא חשבתי על כתיבה ספרותית, מעולם לא כתבתי 'למגירה' ולפתע התחלתי לכתוב מעט, מדי יום, דברים שנראו לי לא רציניים אבל עם הזמן זה הפך לסיפור, אחר כך זה התפתח למשהו גדול יותר ולראשונה בחיי הרגשתי שמחה. אחרי הכתיבה הספרותית – אז לא ידעתי שהיא כזאת - ותחושת הניכור והבידוד – נעלמה. פשוט אהבתי את מה שכתבתי, הייתה לי חיבה לכתיבה הזאת ולמילים שיצאו מידי והערכתי שיש מקום להם לחיות בעולם, בספר. לא היו לי כלים שיפוטיים, לא חשבתי על ביקורת, לא היה אכפת לי מכלום. רציתי לפרסם והחלטתי לשלוח את כתב היד להוצאות ספרים. עשיתי זאת בתמימות ובלי ציפיות גדולות. אחרי כל תשובה שלילית מהוצאה זו או אחרת, הדפסתי שוב את כתב היד ושלחתי אותו להוצאה אחרת שגם היא לא נענתה. לא נעלבתי ולא התייאשתי, הרי לא היו לי תקוות גדולות, וידעתי שאם אף הוצאה לא תקבל את הספר אוציא אותו בעצמי. והנה ההוצאה התשיעית נענתה: זאת הייתה העורכת דנה אולמרט מהוצאת 'אחוזת בית' שטלפנה אלי והזמינה אותי לפגישה. כך ראה אור בשנת 2013 ספרי הראשון 'אוקסנה' ולא די בכך: הוא קיבל את 'פרס ספיר לספר ביכורים'. מיותר להגיד מה זה עשה לי..."


אבל קיימת תסמונת הספר השני, זה שבא אחרי הצלחת הספר הראשון...

"נכון, כמעט שנתיים לא הייתי מסוגלת לכתוב, ואני יודעת שזה קורה להרבה כותבים הפוחדים לאכזב. במשך כל כתיבת 'אוקסנה' יצרתי לי בועה, הייתי לבד עם הטקסט ופתאום, כשהפך לנחלת הכלל ידעתי שתהיה ביקורת, וציפייה, ואכזבות. לראשונה התייחסתי לכתיבה שלי כאל כתיבה בוגרת והתחלתי את ספרי השני  'סמאדר', ספר אינטימי שהוא לא אוטוביוגרפי כפי שרבים חושבים, אלא על דברים שהיו בילדותי בעולם ממנו באתי. סמאדר היא ילדה עם עולם פנימי מפותח שבמשך קיץ שלם נמצאת בבית סבה ומביטה על העולם מסביב דרך פילטרים משלה. אמנם הספר לא זכה בפרס ספיר ב-2018 אבל היה מועמד בין חמשת הנבחרים הסופיים וזה כבוד גדול. אני ממשיכה ללמד בבית ברל ומוצאת כי הפעם אני במסלול הנכון. התחלתי בכתיבה ספרותית בגיל 40, וזאת דוגמה לאפשרות לשנות דרך וגם להצליח".

Back to top