ד"ר וויבט וורקו-מנגסטו, בוגרת תוכנית הדוקטורט של קרן 'אייסף', הייתה בת 10 כשעלתה עם משפחתה במסע רגלי מאתיופיה לישראל. על חוויותיה היא מספרת בספר ילדים חדש,
כדי שנוכל לחוות ולייצר דיאלוג ילד-מבוגר, סביב חוויות הילדות המיוחדות של כל אחד מאתנו.

כשמשפחתה החליטה לעלות לארץ, ווביט וורקו-מנגסטו הייתה רק בת 10. יתומים מאב, הם יצאו אל הדרך לאורך חודשי מסע ארוכים ומתישים. זכרונות הילדות מארץ מולדתה, היציאה מגבולות אתיופיה, ימי ההמתנה הרבים במחנה הפליטים בסודן ועד הגעתם לארץ המובטחת, מתוארים בשלל צבעים בספר ילדים חדש.
עם הגעתה ארצה, נחתה וויביט עם אמה ואחותה הגדולה. היישר בעיר צפת. אך כעבור כארבע שנים מיום העלייה המיוחלת ארצה, נפטרה האם והנערה וויבט, שהייתה באותה עת בכיתה ח', הצטרפה אל אחיה הגדול שלמד בפנימיית ' ימין אורט' ועל אף המעבר והנסיבות אומרת וויבט "הפנימייה עשתה לי רק טוב, היא נתנה לי כל מה שילד צריך."
לאחר סיום לימודי התיכון, התנדבה וויבט לשירות לאומי. היא ביקשה להשתבץ שוב בצפת, כשבמסגרת שירותה, וכמי שעלתה במבצע משה, הייתה לה הזכות לסייע הפעם לעולים חדשים שהגיעו באותה עת במבצע שלמה, ולנסות להקל עליהם את תהליך הקליטה שהיה כה מוכר לה.
וויבט מעידה כי לשירות הלאומי היה חלק מאד משמעותי בעיצוב אישיותה והחלטותיה המקצועיות לעתיד, ונראה כי היא מעולם לא נתנה לעבר שלה לעצור אותה, ועל אף היותה עולה חדשה ויתומה, שאפה להצליח בכוחות עצמה ואף להוביל אחרים להצלחה.
עם סיום שירותה, החליטה וויבט ללמוד לתואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי בבר אילן, בשילוב תעודת הוראה בתושב"ע, כשלצד הלימודים עבדה במגוון משרות על מנת לכלכל את עצמה.
ווביט לא בזבזה רגע, וכבר במהלך התואר השני עבדה ביחידה לקידום נוער ברמלה והחלה להתקדם בתחום התמחותה. בהמשך התקבלה לבית הספר למנהיגות 'מנדל' ותרה אחר דרך להמשיך וללמוד. על קרן 'אייסף' שמעה ממש ברגע האחרון, ולדבריה, התקבלה למסגרת הדוקטורנטים, ב"חיבוק גדול".
נושא הדוקטורט שלה נגע בתפר שבין סיפורה האישי לעבודתה עם בני נוער בסיכון, כשבחרה לבחון את הקשר בין זהות אתנית ואפליה נתפסת ובין נשירה ממערכת החינוך והתנהגויות סיכון. "בדוקטורט שלי אני מציעה שיטה שבאמצעותה יעמיקו בני הנוער את הידע שלהם במורשת ההיסטורית של האומה האתיופית ושל יהדות אתיופיה וכתוצאה מכך תתחזק בהם תחושת הגאווה בשורשיהם ההיסטוריים" היא מרחיבה.
כחלק מהשאיפה לחזק את אותה תחושת שייכות, בקרב הדור הצעיר של בני העדה האתיופית, החליטה וויביט לרתום את הפעילה החברתית תקווה סנדקה, שהיא גם אחייניתה הצעירה ובוגרת אייסף בעצמה, ויחד הוציאו לאור, בהוצאה עצמית, את "אלמז פוסעת בשבילי ילדותה" , ספר ילדים המבוסס על סיפורה האישי של וויביט.
"אני חושבת כל הזמן מה חסר במערכת החינוך, כדי לשלב תלמידים עולים בקרב מהגרים" מסבירה וויביט את תשוקתה לכתיבת הספר "הקשר בין הורים לילדים רופף, קיימים פערים, בקושי מתקיימת תקשורת והשיח מאד חסר. הבנתי שיש צורך במשהו שיחבר בין ההורים לילדים, כי הרבה פעמים הילדים לא מכירים בחוויות של ההורים. אפילו לבנות שלי לא היה כל מושג על חוויות הילדות שלי אם לא הייתי מעלה אותן בספר."
בתקווה, ילידת הארץ, היא בחרה מתוך רצון להבין דרכה כיצד תופסים בני דורה, את חוות העלייה של הוריהם. הכתיבה המשותפת הייתה עבורן תהליך מרתק של למידה הדדית, על הקהילה האתיופית, ההיסטוריה, האירועים וגם זו את זו.
את המסרים שעלו בכתיבה השלים שלומי צ'רקה, אשר יצר איורים מותאמים, המדברים אל לב הילדים, מסקרנים ומושכים אותם לקריאה ועל אף החשש הראשוני שליווה אותן, שמא האיורים לא יובנו בקרב הדור הצעיר שלא חווה עלייה, התגובות שמתקבלות מקהל הקוראים, מחממות את ליבן.
בספר מעלה אלמז, אשר עלתה עם משפחתה מאתיופיה לישראל, זיכרונות מימי ילדותה. אלמז מתארת דרך עיניים של ילדה את הכפר שבו גדלה ואת חברי ילדותה, כיצד עזבו היא ומשפחתה את כל המוכר להם כדי להגיע אל ארץ ישראל, מקום אשר מצד אחד חלמו עליו ואף קראו לו בית, ומצד שני הוא חדש וזר להם.
זיכרונותיה של הילדה אלמז מספקים הצצה אל התרבות האתיופית ובו בזמן אל חוויות ילדות שכל ילד יכול להזדהות איתן. "לכל אחד מאיתנו זיכרונות " אומרת ויביט "הרעיון העיקרי של הספר הוא לייצר שיח בין ילדים להורים ממקום של חוויות ילדות. כל אחד וחוויותיו". הספר עצמו כולל 12 סיפורים קצרים כשבכל אחד מהם הושם דגש על מסר אחר המהוה פלטפורמה לשיח ערכי ובין-דורי.
היום, ד"ר וויביט וורקו- מנגסטו היא מרצה במכללת דוד ילין שבירושלים וממונה על קידום נוער בחינוך א' (חינוך ילדים ונוער בסיכון) של המנהל הפדגוגי שבמשרד החינוך. כמו כן, היא מרצה בתחומי חינוך שונים ובהם: זהות אתנית, הגירה, נשירה ממערכת החינוך ונוער בסיכון. במסגרת עבודתה הכוללת הנחיית סטודנטים, צוותים חינוכיים וטיפוליים בעבודתם בשטח, היא עושה שימוש גם בספר ובחוברת הפעילות שיצרה עבורו "חשוב לי שזה לא יישאר רק ספר קריאה, אלא שהדיאלוג ימשך בכל הרמות" אומרת ויביט ולכן בימים אלו היא מפתחת סדנאות הורים -ילדים ומפגשים רב-תרבותיים וגם מנחה את הצוותים כיצד להוביל שיח משמעותי באמצעות הספר.
תקווה, שותפתה לפרויקט, מנהלת את מוזיאון השואה בברלין ובעלת בלוג המעלה לסדר היום נושאים חברתיים כמו החיים החברה רב-תרבותית, זהות יהודית, זכויות מיעוטים ועוד.
שתיהן מקוות כי הספר יחולל שינוי, גם אם קטן, בשיח הרב-דורי ויקרב בין השניים ומרגישות סיפוק עצום מהמשובים המתקבלים מהקוראים.
בקרוב, יתקיים כנס אשר יחשוף את הספר באופן רשמי ובמהלכו יתקיים דיאלוג משמעותי, בדיוק כפי שהיו רוצות לראותו מתרחש בכל מקום אליו הספר יגיע.
ספר המשך, עומד גם הוא על הפרק ועד אז, אתם מוזמנים "לעשות עלייה" לעבר חנות הספרים הקרובה ולרכוש לילדכם( וגם עבורכם...) את " אלמז פוסעת בשבילי ילדותה".