צגה גברזגי (בת 28) לומדת אופנה בבצלאל- אקדמיה לאמנות ועיצוב זאת השנה השלישית.

"עליתי בגיל -11 מהעיר אדיס ביחד עם אמי ויש לי זיכרונות רבים מעיר ילדותי. עלינו מאוחר יחסית למשפחות אחרות כי היינו אמורים לעלות במבצע שלמה. העלייה לא הייתה טראומתית בשבילי כי הייתי עם אמי ואני רוצה להדגיש שאימי הייתה מבחינתי דמות מופת אותה אני ממשיכה להעריץ. היא הייתה אשת חינוך באתיופיה ובצעירותה הייתה גם פעילה חברתית ופוליטית דבר שאינו רגיל באתיופיה. היא באה ממשפחה ליברלית המאפשרת לשאול שאלות לגבי כל דבר במסלול החיים. היא למדה השכלה גבוהה באקדמיה כך שגם לי היה ברור שאלמד באקדמיה. המשפט ששמעתי הרבה בילדותי היה 'שתהיי הכי טובה כצגה ולא בהשוואה לאף אחד אחר' ואני משתדלת לממש זאת. התחרות היחידה שאני עומדת בה היא  מול החלומות והיעדים שלי. ובזכות זאת מעולם לא הרגשתי שונה או פחות טובה מכל אחד ובכל מסגרת עד עצם היום הזה" היא אומרת.

היכן למדת, איך התקדמת בתור ילדה בארץ חדשה שלא דיברה את השפה?

"נשלחתי לסוג של אולפן למשך כחודשיים ולאחר מכן באולפנה בכפר מוצקין – כמובן אולפנה דתית. הייתי שם עד כיתה ט' אבל רציתי להרחיב בגרויות בעיקר במתמטיקה ובאנגלית. בכיתה ט' נשלחתי לעשות בגרות של יחידה אחת במתמטיקה וקיבלתי 100 אך רציתי לעזוב כי לא אהבתי את תנאי הלימוד כי יוצאות אתיופיה למדו במעין מקלט חשוך ומבודד במגמת אמהרית הרגשתי מופרדת ואז שכנעתי את כל הכיתה לצאת ולהפגין. הייתי כבר פעילה חברתית – עברתי לפנימיית 'הודיות' בה למדו גם בנים וגם למדו יחידות רבות יותר של מתמטיקה ואנגלית. הייתה לי הזדמנות להכיר אוכלוסיות חדשות של עולים והתחברתי בעיקר לצד החברתי. את הבגרות עשיתי במגמת מדעי החיים וחקלאות. עברתי לירושלים ובעצם זאת הייתה הפעם הראשונה שגרתי עם הוריי מאז עלייתי לארץ. לאחר תקופה קצרה, התגייסתי, במסגרת  קורס "אמיר"  ליוצאי אתיופיה. בזכות הקורס שובצתי במשרד הביטחון האזרחי, כמש"קית  חוזים ומתכננים ,זה פתח בפניי אופציות מגוונות. פעם בשבוע עבדתי ולמדתי עם חייל בקבע בחיל המודיעין שלימד אותי תכנה בארכיטקטורה, שזה היה החלום שלי. למדתי לשרטט, לתכנן. אבל עם השחרור התחיל פרק חדש."

מה עשית?

"חזרתי לירושלים וחיפשתי עבודה עם הקהילה, רבים אמרו לי שמתאים לי להיות עורכת דין. הגעתי למשרד בו חיפשו מתורגמנים למשרדי ממשלה כמו בתי כלא, בתי משפט, קציני מבחן וכו' והעבודה שקבלתי בנתה אותי להיות מה שאני היום: שוב נחשפתי לאוכלוסיות חדשות, נוער בסיכון, נוער אלים, פושעים, אנסים, נשים שסבלו אלימות מכל הסוגים. באחת הפעמים ישבתי ותרגמתי בכלא למעלה משמונה שעות בחברת עו"ד ומורשע. שאלו אותי איך אני מתמודדת עם עבודה עם מעמסה רגשית כזו, אבל הייתה לי מודעות אישית שחייבים במקומות כאלה, שזאת שליחות חשובה לעבודה בקהילה. ההסתכלות על החברה, בדיקת הרבדים השונים שמרכיבים כל אלה השתנו. ושוב לא ידעתי באיזה מסלול לבחור  עד שהחלטתי להירשם לאקדמיה בצלאל, ללימודי אמנות, אמנות המעבירה מסרים."

זהו שינוי כיוון מהעבודה בבתי הכלא ובמקלטים לנשים...

"תחילה למדתי במכינה לאקדמיה בתל אביב והכנתי תיק עבודות לבצלאל. עברתי גם ריאיון אישי והתקבלתי. היום אני לומדת בשנה השלישית מתוך ארבע שנים במגמת אופנה. במקביל אני עובדת במועדון לנוער בסיכון בשכונת נווה יעקב שהיא שכונה חרדית. מאז השנה הראשונה אני לומדת בזכות קרן מלגות לסטודנטים של אייסף ובמעורבות בקהילה פעלתי תחילה במסגרת פר"ח והיום  אני עובדת פעמים בשבוע עם הנוער בסיכון, וגם מהבית עם קציני המבחן וכל גורם שהנוער צריך להתמודד מולו ובמסגרת אייסף אני פותחת בימים אלה גם קורס לגיל 19 ומעלה בשכונת נווה יעקב שיעזור להם בהבנת עולם התעסוקה כיום,קבלת כלים לבחירת מקצוע ולימודים, הכרות עם מקצועות חדשים ושיח עם אנשי מקצוע, בשיתוף עם המרכז לצעירים ול'הישגים'."

ומה הקשר עם תחום האופנה?

"אני קשובה לקצב הרחוב – מההפגנות של האוכלוסייה האפרו-אמריקאית בארה"ב ועד להפגנות האתיופים בישראל. החברה נוטה לראות בהם ''שחורים',(אני מדברת על החוסר יכולת של החברה לראות בהם כאינדיבידואל שבא כל אחד מתרבות האחרת מבית אחר כי היבשת השחורה היא גדולה ומכילה בתוכה אין ספור תרבויות) 'שונים' אבל אני רוצה לראות בהם 'אדם' ולכן אני מנסה לבנות בגד משותף ל'אדם המפגין' ולא לקהילות שונות.(אני רואה בהם אדם, מעניין אותי איך הם רואים את עצמם כי לפעמים עולה בי השאלה שהמחנה המשותף היחיד זה הצבע מטשטש את התרבויות של כל אחד ונוצר פה דור של בעלי עור כהה מכל מיני מדינות  האם מוכרח לייצר תרבות משותפת?) כל הסגנונות הופכים לסגנון אחד. זהו רק אחד המסרים החברתיים שאני מנסה להעביר. כמו כן כך בקורס 'בגדים מחויטים' אני משתמשת בעורות עזים מאתיופיה. אני מנסה להעביר את המסר של 'מה זה עורות?' תעשיית בשר איך משיגים אותם, איך שוחטים חיות על מנת להשתמש בעורותיהן. העור כאן הוא אלגוריה על שימוש פסול בשחיטת חיות לשימוש אישי בתחומים כמו ה'בגדים המחויטים' הנחשקים על ידי נשים אמידות בעולם המערבי. זוהי לא אופנה מתייפייפת, אני תופרת את העור של החיה על גב הבגד כסטיגמה. בתום הלימודים אני רוצה להמשיך לעבוד בתחום אופנה והאומנות אבל גם כשימוש חברתי להעברת מסרים."

והיא מסכמת: "עוד תשמעי עלי!"

אדמונד י' ספרא ז"ל, אשר יחד עם רעייתו לילי ספרא ונינה ווינר ייסד קרן את אייסף, היה אחד הבנקאים הבולטים והדגולים במאה ה-20. פעילותו הכלכלית והעסקית הענפה התפרסה ביותר משלושים ארצות ברחבי העולם.

ספרא נולד בבירות ב-1936 למשפחה של בנקאים יהודיים מחלב - סוריים שהתחילו את פעילותם עוד בימי האימפריה העות'מנית אז מימנו את נתיבי השכר של שיירות הגמלים שהעבירו שכורות ברחבי המזרח התיכון. כבר בהיותו בן 16 התחיל ספרא הצעיר את פעילותו בבנק אביו במילאנו שבאיטליה.

בגיל צעיר הוא השכיל להמליץ למשפחתו להעתיק את מקום מושבה לברזיל ובשנת 1955 ייסדו הבן ואביו את Banco Safra S.A.. המסע המשיך כשבשנת 1956 התיישב אדמונד ג'. ספרא בג'נבה והקים בנק פרטי The Trade Development Bank. מג'נבה – שם התגורר למעלה מ-40 שנה - הוא הרחיב את האימפריה העסקית שלו והתגאה לנהל בהצלחה את עסקיהם של לקוחות בעלי הון מכל העולם. ב-1966 הוא ייסד את Republic National Bank of New York וב-1988 את קונצרן ההשקעות Safra Republic Holdings S.A..

בראשית שנות ה-90 הונו של הוערך בכ-2,5 מיליארד דולר והוא מקדיש את רוב זמנו לתחום הפילנתרופיה בכל רחבי העולם. הוא הוכיח שוב את מחויבותו הבלתי מתפשרת לרווחה ולבריאות כשתרם את סכום בסך 8 מיליון דולר בהם זכה מחברת אמריקן אקספרס לאחר קרב משפחתי נוקב - ל'צלב האדום' בג'נבה ולבית החולים האוניברסיטאי באותה עיר.

כתוצאה ממחלת הפרקינסון בה לקה בהיותו כבן 60 החליט למכור את האימפריה כלכלית שלו. מאז חילק את זמנו בין ניו יורק, ג'נבה וחוף התכלת בצרפת. בשנת 1999 בגיל 67 נפטר אדמונד י'. ספרא כתוצאה משריפה שפרצה בדירתו שבמונקו. הוא נקבר בבית הקברות היהודי קרוב לגבול המפריד בין צרפת לשוויץ.

לאדמונד י' ספרא שמור מקום מיוחד בין הפילנתרופיים החשובים במאה ה-20. הוא היה אדם דיסקרטי שרק לעתים רחוקות הסכים לקבל קרדיט על תרומותיו ארוכות השנים למפעלים רבים ומגוונים בעולם. הוא גם תמך באמצעות מלגות לימודים בעשרות אלפי סטודנטים כולל סטודנטים לתואר השלישי ולפוסט-דוקטורט, תמך במחקר הרפואי, בנה ושיפץ בתי ספר ובתי כנסת רבים וכן באין ספור מפעלים בתחום ההומניטרי, הדת, החינוך והתרבות.

אדמונד י' ספרא היה אחד התורמים החשובים למדינת ישראל ותמך בנדיבות לחיי הלאום בארץ, לחינוך ולתרבות. "ככר ספרא" בה שוכנת עיריית ירושלים מסמלת יותר מכל את תרומתו לעיר. הוא גם רכש ותרם למוזיאון ישראל את כתב ידו של אלברט איינשטיין מ-1912 של "תיאוריה הרלטיביות". בין יתר המוסדות ניתן להזכיר גם את מבנה בית החולים לילדים בבית החולים שיבא בתל השומר הנושא את שמו.

לאורך חייו זכה בתוארי כבוד רבים כמו ד"ר לשם כבוד של האוניברסיטה העברית בירושלים, כן גם אותות הכרה חשובים כמו "אביר כבוד" של הרפובליקה הצרפתית, "אות הכבוד" של הדוכס הגדול של לוקסמבורג, ושל ממשלת בלגיה.

את קרן אייסף ייסדו אדמונד ג'. ספרא ורעייתו לילי – הממשיכה את מפעלו – ביחד עם הגברת נינה ווינר, יו"ר הכבוד של הקרן עד היום. הם החליטו לתמוך בסטודנטים מבטיחים מהפריפריה ולתת להם הזדמנות שווה לממש את פוטנציאל המצוינות והמנהיגות שלהם. למעלה מ-11,000 בוגרים יש לקרן אייסף עד היום ורבים מהם משמשים דמויות מופת בכל תחומי הפוליטיקה, הכלכלה, התעשייה והאקדמיה.

סלעית לזר (לבית חורב) היא אגרונומית בעלת תואר ראשון ושני מהפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, דוקטורט מאוניברסיטת בן גוריון, פוסט ראשון משולב בין בן גוריון ומכון מקס פלאנק, גרמניה ופוסט שני במכון וולקני. היא זכתה במענקי מחקר לדוקטורט של מארי קירי, מרכז מולכו, משרד המדע והמדען הראשי. הציגה את מחקריה בכנסים בינלאומיים רבים ופרסמה עד כה ששה מאמרים. בט"ו בשבט האחרון הוציאה לאור ספר שירה בשם "רקמת הניתוק" (על פרוש המושג יורחב בהמשך).

כמו ספרה, גם את השיחה עם סלעית ניתן לחלק למספר שערים:

נתחיל בהיסטוריה המשפחתית

"שני הורי עלו בילדותם מהאי ג'רבא והתישבו במושב שרשרת ליד נתיבות. כיום אני גרה לא רחוק - בקיבוץ סעד הנמצא בעוטף עזה. האיש שלי – אליאב- הוא בן הקיבוץ וארבעת ילדינו – הבכור כבר בצבא – נולדו לתוך המציאות של העוטף. הם דור רביעי בקיבוץ, מרגישים בטוחים ושלווים בבית למרות המתיחות הבטחונית. למדנו להפוך את המצב לחוויה משפחתית - במידה מסוימת אפילו שמחה. אנחנו מתכנסים בממ"ד, שבו יש מיטת "ארבעתיים" שמספיקה לכל הילדים; קוראים, מפטפטים ומשחקים. בכוננות ספיגה אנחנו חייבים להישאר בתוך הממ"ד או ממש בסמיכות, כיוון שיש רק שבע שניות בין האזעקה לנפילה, ולעיתים האזעקה מופעלת רק אחרי הבום... כמובן שאם נמצאים בחוץ בזמן 'צבע אדום' זה מלחיץ, ולא פעם כשחוזרים בערב שבת מבית הכנסת העיניים דומעות והגרון צורב מהגז המדמיע המלווה את הפגנות יום השישי בגדר, אבל זאת המציאות שלנו ולא עולה בדעתנו להעתיק את מקומנו- הרי לכל מקום בארץ יש את הקשיים שלו. מערב הנגב הוא אחד האיזורים המרהיבים בישראל עם חקלאות מפותחת ובקיבוץ קיימת קהילה נפלאה. פיתחנו חוסן ולמדנו להתמודד עם האתגרים."

ציינת את החקלאות במערב הנגב. תחום המחקר שלך מעורר קינאה הרי הוא קשור לפרחים...

"למדתי תואר ראשון במדעי הצמח בפקולטה לחקלאות ברחובות השייכת לאוניברסיטה העברית. אלו היו שלוש שנים דחוסות ומאתגרות, במהלכן נולדו שני ילדיי הגדולים. בשנה האחרונה ללימודים התחלתי לעבוד במשתלה לייצור ויצוא גיאופיטים – צמחים בעלי בצל או פקעת. תוך כדי עבודה כאגרונומית הראשית של משתלה מיוחדת זאת עשיתי גם את התואר השני בפקולטה לחקלאות, ובמסגרת זו חקרתי התפתחות של נרקיסים ויקינתונים. במהלך התואר השני נולדו שני ילדי הצעירים.

למרות האהבה לעבודה במשתלה בחרתי לחזור למחקר ולהתקדם מבחינה מקצועית. את הדוקטורט עשיתי במחלקה למדעי החיים באוניברסיטת בן גוריון. במהלכו חקרתי את המריסטמות של השושן (רקמה הבוראת תאים חדשים) וזכיתי לתגליות מרתקות, כמו מסלול פריחה לא מוכר בצמח זה ומסלולים מטבוליים מורכבים. לאחר התלבטויות רבות החלטתי להמשיך לפוסט דוקטורט. כיום אני חוקרת בתחנת 'גילת' של מכון וולקני, המתמקדת בחקלאות על סף המדבר. המטרה היא מחקר יישומי עם הרבה שיתופי פעולה עם חקלאים באזור. אני עובדת על פיזיולוגיה של עצי פרי- אבוקדו, רימון ועוד. בעתיד אני מקווה לפתח נישת מחקר שאינה קיימת כרגע בישראל ומתמקדת בגינון אורבני והתמודדות של צמחי נוי עם עקות הנובעות מזיהומים מודרניים. מבחינתי מדובר בשליחות, כיוון שללא צמחים בסביבה – גם הנפש נפגעת."

מתי השתלבת בקרן אייסף?

"את אייסף פגשתי מאוחר יחסית, במהלך השנה השנייה לדוקטורט, אבל היות וסיימתי את התואר מוקדם המשכתי עם הקרן גם בשלב הראשון של הפוסט. תכנית הדוקטורנטים המדהימה מאפשרת תנאים מיטביים למי שהאקדמיה אינה "בית הגידול הטבעי" שלהם- ממש כמו חממה לצמחים. קבלנו שם כלי עבודה אקדמיים, תמיכה רגשית ורשת חברתית משמעותית. פעילות ההתנדבות שלי באייסף הייתה במסגרת שיתוף הפעולה של הקרן עם חברת "אדמה", כחלק מפרויקט הדגל של החברה. פעלתי בחווה החקלאית בבאר שבע אותה מאמצת החברה, עם תלמידי כיתות ה' מבאר שבע וסביבתה. הדרכתי אותם במחקרים המבוססים על ממצאים מהתואר השני שלי, והגענו לתוצאות יפות ובעיקר חוויה משמעותית של מחקר ברמה גבוהה".

מה פרושו של שם ספרך- "רקמת הניתוק"?

"רקמת הניתוק היא מקבץ תאים המאפשרים לצמח לשלוט בניתוק של איברים מסוימים בו, כדוגמת עלי שלכת או פרי בשל. לצמח יש מערכת מטבולית ופיזיולוגית חכמה המאפשרת לו להיפרד מאיבר ברגע הנכון לשני הצדדים. זוהי אלגוריה שלעיתים מתאימה למערכות יחסים- היכולת להיפרד או לרופף את הקשר בזמן המתאים, דבר שיאפשר לכל צד להמשיך בדרכו".

עוקץ (מתוך הספר 'רקמת הניתוק', הוצאת פרדס 2019)

בְּמַעֲרָכוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת הַהֶקְשֵׁר שַׁבְרִירִי

אַךְ בְּעוֹלַם הַצְּמָחִים יָדוּעַ וּבָדוּק:

מְהוֹרְמוֹנֵי הַהַבְשָׁלָה שֶׁל הַפְּרִי

מִתְפַּתַּחַת רִקְמַת הַנִּתּוּק